| ווריה
הפסח האחרון של יהודי ווריה ביום האחרון של חג הפסח, כ – 460 היהודים שנשארו בעיר ולא נמלטו להרים ולפרטיזנים, נעצרו בבית הכנסת בזמן תפילת בבוקר. ב -1 במאי 1943לאחר שהוחזקו בבידוד קפדני בתוך בית הכנסת במשך שלושה ימים, הם הובלו לאורך הרחוב הראשי של העיר לתחנת הרכבת שם הם הועלו לקרונות והועברו למחנה ברון הירש ששימש גטו ותחנת מעבר בסלוניקי. הבישוף Polycarpos של Veria לקח אליו בחשאיות גדולה, את ספרי קודש וכלי קודש מבית הכנסת והבטיח בכך שהם ישרדו את הצורר. ואכן הם נשמרו בלשכתו של הבישוף. כאשר הסערה שככה והניצולים המעטים שבו לווריה, הוא החזיר להם את ספרי התורה וכלי הקודש. בבוקר ה -9 במאי כל יהודי Veria, יחד עם יהודי סלוניקי, פלורינה, Didymoticho, Oresteiada וSoufli, הועלו לקרונות הייאוש, שהובילו אותם תוך מספר ימים למשרפות של אושוויץ בירקנאו וטרבלינקה. מתוך יהודי ווריה שהיו במחנות אף אחד לא שרד. נותרו רק אלו שנמלטו אל ההרים והצליחו לשרוד את הקשיים. הם שבו הביתה בתום המלחמה ואז נתגלתה להם המציאות האיומה, מזועזעים ממכת המוות ואבדן המשפחה והחברים, המומים מהברבריות של "הפתרון הסופי", מאוכזבים מהאדישות של עמיתיהם האזרחים הנוצרים בווריה אשר "שכחו" את גורלם המשותף והזכרונות משותפים בין לילה אחד, אותם שכנים שבגדו בם ותפסו את רכושם, ולהם לא נותר אלא להתאבל ולקבור את השרידים המפוזרים של חייהם המיוסרים. (מקור: http://www.kis.gr/) אני זוכר את ווריה, חורף, גדילי קרח תלויים על עדן החלון. אני מצמיד את לחיי ושפתיי לזכוכית הקרה מכסה בהבל פי את המראות הנשקפים, אח"כ ממתין שיתבאר מביט ממול מלווה את קרן השמש המאירה את חלונות ביהכ"נ. בדמיוני אני רואה את סבתא לאה מכניסה לתנור העץ אשר היה מותקן בקומת הקרקע את הבצק שתפח כל הלילה מכינה לחם טרי . ריח הלחם הנאפה היה מושך אותי למטבחה של אמא הייתי נוגס בלחם שזה עתה יצא מהתנור…ואח"כ החוצה. קיץ, אלקו הבן של השכנה היה מחכה לי ויחד היינו יורדים לנהר נעלמים בינות לעצים אוספים תאנים בשלות לאורך נהר הברבוטה הזורם. על הגדה הזו של הנהר חיה הקהילה שלנו. אני רואה בדמיוני את עציצי היסמין והרודה על מפתן חלונה של סבתא, ונושם את הריח המשכר שהיו מפיצים בכל השכונה. ועכשיו כבר ערב וסבא לבוש בגדי שבת מפזם לעצמו זמירות לקראה ההליכה לבייהכ"ס . לא זכיתי להכיר את סבא ממנהיגי הקהילה של ווריה. וגם את סבתא לאה וסבתא רחל לא זכיתי להכיר, אבל לפעמים אני מרגיש כאילו חייתי איתם עידן שלם. ועכשיו אני כאן. השקט בן 60 השנה מופר עכשיו, הרובע מתחיל להראות אחרת, הבתים המתפוררים נצבעים בחלקם מחדש, ואת הכתובות שעל הקירות משמרים. חלונות חסומים נפרצים רצפות עץ נצבעות ורעפים אדומים מפארים את הגגות. אך עדיין חלק גדול של הרובע עומד בשיממונו, מקלות כביסה שנותרו תלויים בחלון ישן, שכבות צבע על גבי טיח מתקלף ובתים ריקים. ראובן עמנואל – 1992 לאחר ביקור בווריה. |