ווריה, צפון יוון, מקדוניה.60 ק"מ מבירת החבל סלוניקי. בווריה חיים כיום קרוב ל – 60 אלף תושבים.
סקירה היסטורית קצרה מעידה כי : ווריה הוזכרה לראשונה בכתבי טוקידידס ב -432 לפנה"ס נקראת ע"ש אחד מבניו של אלכסנדר מוקדון, הייתה בזמנו העיר השנייה בחשיבותה אחרי פלה – Pella . ממצאים מעידים על קיום יישוב יהודי מאז המאה-4 לספירה. בשנת 50 לספירה מגיעים לווריה שליחי הנצרות ובראשם סנט פול המנסה לשכנע את יהודי הקהילה להמיר את דתם. שנים אח"כ מבקר במקום שבתאי צבי המנסה לשכנע את יהודי ווריה להתאסלם.
גירוש ספרד 1492, מביא יהודים רבים ליוון, מתפתחת ומשגשגת קהילת סלוניקי, מתוך אלה שהגיעו בוחר מיעוט קטן להשתקע בווריה. אח"כ הגיע תור האימפריה העותומאנית, בתקופה זו זכו היהודים לפריחה כלכלית ותרבותית. על קירות הבתים בווריה ניתן עד היום לראות ציורי קיר ואלמנטים מזרחיים המעטרים את קירות הבתים.
בשולי הכניסה לרובע היהודי בווריה, ניתן להבחין בשרידי מסגד מקומי.
ב 1912 משתחררת יוון מעול הטורקים וב – 1923 מתרחש תהליך כואב של חילוף אוכלוסיות בין הטורקים ליוונים.
נפילת האימפריה העותומאנית וגירוש הדדי של תושבים סימל עידן חדש בהיסטוריה המקומית ובאירופה כבר התכוננו למלחמה הבאה שתפרוץ – מלחמת העולם השנייה. יהודי יוון וביניהם גם היהודים מווריה מתגייסים לצבא היווני ונלחמים בצבא האיטלקי בחזית אלבניה. למרות ההצלחה היחסית בתחילת המלחמה, מובס הצבא היווני ברגע שצבא גרמניה מצטרף לחזית האיטלקית.החיילים הנסוגים מאלבניה יוצאים למסע רגלי מתיש של נדודים הנמשך ימים לא מעטים עד להגיעם הביתה – לווריה. הם מגלים כי העיירה נמצאת תחת הכיבוש הגרמני ומכאן מתחיל עידן חדש והרסני בהיסטוריה של יהודי ווריה. מתחיל תהליך שבסופו למעשה נמחקת קהילת ווריה פיסית ואולי אף מעל דפי ההיסטוריה, הרכבות שהעבירו את יהודי סלוניקי למחנות ההשמדה עשו זאת גם ליהודי ווריה. בלילה אחד של חדש מאי 1943 נלקחו 680 מתוך 850 יהודי ווריה למחנות ההשמדה, האחרים השכילו לברוח להרים ולהצטרף לפרטיזנים. 111 תושבים ניצלו ושרדו את השואה.
אח"כ גם פורצת מלחמת האזרחים ביוון, ואח"כ פורצת מדינת ישראל. יהודי ווריה למודי הסבל בחרו ברובם לעזוב את העיירה. חלקם הגדול עולה לארץ ישראל, חלק אחר היגר לארה"ב ומיעוטם עבר לסלוניקי. כיום חייה בווריה משפחה אחת.
בביקורי הראשון ברובע היהודי בווריה – 1992 , מצאתי שרידים מתפוררים אשר מאבדים לאיטם את הצביון היהודי שלהם. בית קברות מנותץ, ורק ערימת מצבות בשדה קוצים העידה על המקום. אני מבקר רבות בווריה במהלך השנים מאז ביקורי הראשון, ותמיד התחיל הביקור אצל דוד הזגג קפה יווני קטן או לימונדה אשר היו מגיעים על מגש נחושת עגול התלוי על 3 זרועות קמורות וידית שהיה אוחז בה האיש הרזה עם השפם. אח"כ היינו פוסעים עם דוד לרובע היהודי העתיק, הוא היה פותח לנו את שערי בית הכנסת הנטוש ומבעד לחלון יכולנו לשמוע את רחש המים ולראות את הנהר הזורם למטה.
דוד מדבר קצת עברית,ממש קצת, לנהר הוא קורא "ירדן" ומנסה לתאר לנו את הרובע . "אף אחד כבר לא גר כאן" הוא אומר ומתכוון ליהודים. בית הכנסת עשוי כולה אבן , החלונות אטומים בבטון ולבנים, ואת השער הכבד נועלת שרשרת עבה.
דוד פותח את השער ונכנסנו, יום ששי, אני רואה בדמיוני את האנשים, באים לבית הכנסת לבושים בגדי שבת, בחלונות הבתים דולקים הנרות וריח עז של תבשילים נישא באוויר.
ברובע היהודי רחוב אחד מרכזי היורד לכיוון הנהר ומשני צידיו בתים עשויים טיט ועץ אשר ידעו ימים טובים. על הקירות עדיין ניתן להבחין בכתובות העברית, ובעיטורים אוריינטליים מתקופת השלטון העותומאני .
הנהר כבר לא זורם כמו פעם. השיטפון האחרון היה מזמן אומר דוד, ובבית הקפה שעל הגדה השנייה של הנהר כבר לא מקררים את האבטיחים במים הצוננים, כמו פעם.
אחד המראות הבלתי יאומנו הוא בית הקברות. על שטח בית הקברות הקימו קומפלקס של מתקנים ומגרשי ספורט – מבעד לכיסאות הפלסטיק ביציעים, תוכלו לראות שמסביב הניחו את המצבות ששרדו, לוחות שיש גדולים כתובים בעברית ולדינו המתארים בסיפור קצר את תולדותיו של המת.
בשנים האחרונות החלו לשפץ את הרובע. אונסקו הכריז על בית הכנסת ומספר בנינים כאתרים הראויים לשימור ולמורשת עולמית. השיפוצים הסתיימו בחלקם – בית הכנסת, ו 2 בתי מידות המשמשים לפעילויות ולרווחת התושבים. מספר בתים בידיים פרטיות הופך אט אט לבתי פאר המשמרים את הארכיטקטורה המיוחדת של המקום. אחרים עדיין עומדים בשיממונם מטים לנפול חשופים לפגעי הזמן ולוונדליזם מכוון.
במהלך התקופה הקרובה יחלו לצחצח את מצבות השיש סביב מגרש הכדורגל, וגם את הקוצים יבערו, וחדר הזיכרון הסמוך העומד בשיממונו יוכשר לאחסן את לוחות הזיכרון עם שמות הנספים.
בספטמבר השנה (2008), עומד להתקיים אירוע חד פעמי, ניסיון לספר לאזכר ולשמר את סיפורה של הקהילה הקטנה . להצביע על מקום שלא רבים שמעו עליו, ואולי כבר לא ישמעו, מקום שאולי יעלם וישכח ואולי לא , אבל הצביון היהודי לבטח ייעלם.
הפסח האחרון של יהודי ווריה 1 במאי 1943
ביום האחרון של חג הפסח, כ – 460 יהודי העיר שנותרו ולא נמלטו להרים ולפרטיזנים , , נעצרו בבית הכנסת בזמן תפילת הבוקר. ב -1 במאי 1943, לאחר שהוחזקו בבידוד קפדני בתוך בית הכנסת במשך שלושה ימים, הם הובילו לאורך הרחוב הראשי של העיר לתחנת הרכבת שם הם הועלו לרכבת והועברו למחנה ברון הירש ששימש גטו ותחנת מעבר בסלוניקי. הבישוף Polycarpos של Veria לקח אליו בחשאיות גדולה, את ספרי קודש וכלי קודש מבית ההכנסה והבטיח בכך שהם ישרדו את הצורר. ואכן נשמרו הן נשמרו בלשכתו של הבישוף. כאשר הסערה שככה והניצולים המעטים שבו לווריה, הוא החזיר להם את ספרי התורה וכלי הקודש.
בבוקר ה -9 במאי כל יהודי Veria, יחד עם יהודי סלוניקי, פלורינה, Didymoticho, Oresteiada וSoufli, הועלו לקרונות הייאוש, שהובילו אותם תוך מספר ימים למשרפות של אושוויץ בירקנאו וטרבלינקה. מתוך יהודי ווריה שהיו המחנות אף אחד לא שרד. רק אלו שנמלטו אל ההרים והצליחו לשרוד את הקשיים שבו הביתה בתום המלחמה. ואז נתגלתה להם התמונה האיומה, מזועזעים ממכת המוות ואבדן המשפחה והחברים, המומים מהברבריות של "הפתרון הסופי", מאוכזבים מהאדישות של האזרחים הנוצרים עמיתיהם בווריה, אשר "שכחו" את גורלם המשותף והזכרונות משותפים בין לילה אחד, אותם שכנים שבגדו בם ותפסו את רכושם, ולהם לא נותר אלא להתאבל ולקבור את השרידים המפוזרים של חייהם המיוסרים.