אשר מור
נולדתי בשנת 1936, בעירה קטנה בשם וריה ביוון. גרנו בתוך שכונה של יהודים, האוכל היה כשר ובתוך השכונה היה בית כנסת מאוד יפה. את הבית בנה הסבא שלי – בית ענק עם שתי קומות כאשר בכל קומה היו שבעה חדרים, בסלון היינו נוסעים עם הקורקינט (אז עוד לא היו אופניים).
כשחזרתי כמבוגר לביקור בבית, אשתי הסבה את תשומת לבי למראה המרגש – על הבית כתוב בעברית: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני 1882" ובנוסף צוינה גם השנה העברית. הספקתי ללמוד רק שנה אחת בבית הספר עד שפרצה המלחמה וכך למעשה הפסדתי את כל בית הספר
העממי. לפני המלחמה דיברנו בבית רק לאדינו, אבל לאחר מכן כשבאו הגרמנים אסור היה לנו לדבר בלאדינו, הייתי בסך הכל ילד בן חמש – שש, אבל אני זוכר שהיו הוראות מפורשות של ההורים שלא נעיז לדבר בלאדינו וכך כשהתחבאנו, דיברנו רק ביוונית. לפני שהגרמנים הגיעו, אבי גויס להילחם במלחמה בין יוון לאיטליה, היו הפצצות רציניות ואז אמא שלי לקחה אותנו למקלט אצל אישה שהסכימה לעזור לנו ואצלה אכן היה פחות מפחיד. אני זוכר שפתאום אבי הופיע, הוא חזר מהמלחמה חולה מאוד, רזה מאוד, שחררו אותו לתקופה מסוימת כיוון שהיה אב לארבעה ילדים, לאחר המלחמה הזו חזרנו לבית שלנו. אבי סיפר סיפורים זוועתיים על מה שקרה במלחמה, אנשים קפאו וכך בין היתר, גם קרוב משפחה שלי היה בלי רגליים ואמרו לנו שקפאו לו הרגליים בחזית. לאחר תקופה מסוימת הגיעו הגרמנים ואז אמא שלי תפרה לנו את המגן דוד הצהוב בכל הבגדים ובלי זה היה אסור לנו לצאת מהבית. הרגשתי שהילדים היוונים מיד מזהים אותי כיהודי. היו מחדירים לילדים היוונים שאנחנו הרגנו את ישו וכשענדנו את המגן דוד הצהוב ה"פוקרטיה", זה היה סימן היכר והם היו קוראים לנו "צ'פוט" שזו מילת גנאי שבה הם השתמשו כדי לפגוע בנו.
מיום ליום המצב נהייה יותר קשה. יום אחד ההורים אמרו שאנחנו לא יכולים להישאר יותר בבית, כיוון שהתחיל הבלאגן. בשאלוניקי, מרחק כשישים ק"מ מוריה כבר לקחו את היהודים והשמועות היו שמוכרחים לברוח לפני שיהיה מאוחר מדי. חברות של אמי, שלמדו אצלה תפירה, החליטו לקחת
על עצמן להחביא אותנו עד יעבור זעם, הם לא ידעו באותה תקופה שזה יקח שנים, חשבו שזה יהיה ענין של חודש ואז זה יגמר… לקחו אותנו לבית שקראו לו "ג'מי", ליד נהר ברבוטה ושם החביאו אותנו, אני חושב שהיינו שם אולי שנה. בנו לנו עליית גג ואנחנו היינו סגורים למעלה, היה אסור לרדת כי כל פעם היו באים לחפש יהודים, היה אסור אפילו לבכות כדי שלא ישמעו אותנו. היו מזהירים אותנו לא לבכות כי אם נבכה ישמעו אותנו וזה יהיה הסוף שלנו. אחי, שמואל ז"ל, חלה, כנראה בשחפת, בגלל שהיינו סגורים ולא היה שמש או אור. הייתה סכנה גדולה שאימי תצא להיות איתו בבית החולים, אז החברות של אימי סידרו שאחותי תלך איתו לבית החולים – מדובר באנשים שחרפו נפשם, שהיו בסכנת חיים, אם היו תופסים אותם הם היו נהרגים. אחותי שהייתה אז כבת שתים עשרה, הלכה עם אחי החולה לבית החולים וכיוון שלא היו מספיק מיטות היא שכבה איתו באותה המיטה, עד שלאחר מספר ימים היא התעוררה ולפתע ראתה שהוא מת לידה במיטה. בשלב מסוים, היו שמועות שהלשינו עלינו ושיבואו לתפוס אותנו במקום שבו התחבאנו ולכן חלק מהמשפחה עבר לאישה בשם אפטמיה, אני נשארתי עם אבי ועם אחותי שרה באותו מקום. הייתי בן שש – שבע, אבל כבר הרגשתי גבר, יצאתי מהבית והלכתי לבקר את החלק השני של המשפחה. בדרך חזרה, עבר משמר של גרמנים עם משתפי פעולה מהיוונים, קראו למשתפי הפעולה "פוליקי", אחד מהם הכיר אותי וצעק: "הנה הבן של מנטש", שמעתי את זה ומיד התחלתי
לברוח, למזלי היה לי שכל לא לברוח למקום המחבוא, אלא למקום אחר כי ידעתי שאם אגיע לשם יתפסו את כולם. הגעתי לשכונה של יוצאי רומניה, הסתובבתי שם שעות ורק כשנעשה חושך הגעתי חזרה וסיפרתי לאבא מה קרה. לאחר מכן עברנו למקום המחבוא של אמא ושאר המשפחה מחשש שימצאו אותנו במקום המחבוא שבו היינו. אפטמיה הייתה אז צעירה, היחס שלה היה יוצא מן הכלל, למרות שלא היה אוכל בגלל המלחמה היו הופכים עולמות כדי שלא נשאר רעבים. כולנו גרנו בחדר אחד, הם היו אנשים עניים, זו הייתה תקופה שאפילו להם לא היה מה לאכול. כשהיינו מוחבאים בבית הראשון, ראינו דרך החלון איך שאוספים את כל היהודים על עגלות עם מטלטליהם ולוקחים אותם, את הזקנים, את הילדים, את כולם הם היו אוספים ומרכזים אותם במקום פתוח. אני זוכר שכשהיינו מוחבאים, ההורים דיברו על כך שהיו שמועות שבבית הכנסת היו מענים את היהודים, היו שמים להם ביצים רותחות מתחת לידיים כדי שיאמרו איפה יש להם זהב ורכוש. אפילו כילד הבנתי שצריך להיזהר ושהמצב מאוד חמור. זכור לי מקרה שהגרמנים באו כשאנחנו היינו למעלה ושמעתי את הקולות כשהם דיברו בגרמנית, היה רעש מהמגפיים שלהם, ישבנו למעלה וההורים עשו לנו תנועות עם הידיים שנהייה בשקט ולמרות שהיינו ילדים קטנים הבנו שאסור לפתוח את הפה. אמנם במקרה הזה לא גילו אותנו, אבל הבנו שהעסק בוער ושאנחנו עלולים להתגלות בקרוב ואז הגיעה הוראה שצריך לצאת מוריה. לאפטמיה היו קשרים עם הפרטיזנים, חילקו אותנו כדי להוציא אותנו ממקום המסתור – את אחותי שרה לקחו באמצעות עגלה עם קש, שמו אותה מתחת לקש כדי שלא יראו. לא יצאנו כל המשפחה ביחד כדי שלא יתפסו אותנו ולאחר מכן נפגשנו באיזה נהר. הביאו אותנו למטע של אגסים, האגסים היו קשים, כי זו לא הייתה העונה ולא היה מה לאכול. הייתי הולך לקטוף את האגסים מהעצים, אבל הם היו כמו אבנים, היה לנו סכרין (סוכרזית) ואימי הייתה מרתיחה את האגסים הקשים עם מים וזה מה שאכלנו שם כמה ימים. יום אחד, הגיע לפתע למקום שבו היינו, חבר של אבא שלי עם שני סלים ענקיים מלאים באוכל, הוא ממש סיכן את חייו. לילה אחד, היינו בדיוק מול מחנה צבאי בתוך בית כזה של מטע, על ההר מולנו היו הגרמנים ומאחורנו הייתה יחידת פרטיזנים. החלה ממש מלחמה, היו הרבה יריות ואנחנו נשכבנו על הרצפה, אבא שלי יצא ושם לנו אבנים לפני הראש. אחי, יוסי שנולד בזמן המלחמה (1942), היה אז תינוק, זה היה לילה מאוד קשה, היה לו חום מאוד גבוה והוא בכה. אבא שלי פחד שאם יגלו את הבכי שלו כולנו נהיה אבודים ולכן חשב שאין ברירה אלא לחנוק אותו, אבל אחותי שרה קמה ואמרה שהיא לא תיתן בשום אופן שזה יקרה, היא לקחה את יוסי וממש לא נתנה לאבא שלי. היום דברים כאלה לא יכולים לקרות, אבל אז היו מצבים קשים מאוד והייתה דילמה נוראית אם להקריב אחד כדי להציל את כולם. זכור לי, בתור ילד שממש בכינו, אני לא יודע אם אבא שלי באמת היה עושה זאת, אבל דיברו על כך, כי יוסי לא הפסיק לבכות, הוא היה תינוק עם חום מאוד גבוה. אפטמיה דאגה לקשר עם הפרטיזנים והם באו עם פרדה ולקחו אותנו, את הילדים הקטנים שמו על הפרדה והגדולים (אני הייתי כבר גדול) הלכו ברגל עם ההורים. הגענו לכפר ששמו צ'ורנובה, שם אמא סיפרה שהיא הנכדה של אשר הגדול – סבא של אמא היה ידוע בכפרים היוונים כאדם שעוזר להם הרבה מבחינת כלכלית, אז הם החזיקו אותנו באיזה בית ושם דאגו לנו, אכלנו טוב, עד שלאחר מספר ימים גם שם כבר היה מסוכן ואז עלינו למעלה לאיזה הר, שם שמו אותנו בדיר חזירים. על יד דיר החזירים הייתה כנסייה, לנו לא היה חשמל אז הייתי מחכה שיגמרו את ההלוויות והאזכרות שבהם היו מדליקים הרבה נרות ואז הייתי מתגנב, מכבה את הנרות ולוקח אותם לאבי, כדי שיהיה לנו נרות להדליק. כך, גם כשהיו מביאים כל מיני מאכלים, הייתי אוסף את האוכל שנשאר ומביא לנו, הם ממילא השאירו את האוכל והנרות אז במקום שזה ילך לאיבוד עדיף שזה יעזור לנו לשרוד. היה לי כלב גדול, כמו חמור, הייתי מרכיב עליו את יוסי ורחל אחיי הקטנים וגם אני הייתי רוכב עליו וכך היינו יורדים לכפר למטה, שלושה ילדים על הכלב… הייתי יורד לכפר צ'ורנובה לחפש את המאפייה כדי להביא לחם למשפחה, במשך הזמן אפילו סיגלתי לעצמי צורת דיבור של סלנג כפרי. המבוגרים ידעו שיש משפחה יהודית שנמצאת באזור וכשהייתי בא למאפייה היו נותנים לי לחם בלי כסף. נעליים לא היו לנו, בכל יום אמא שלי הייתה תופרת לי סוליה משמיכה. אפילו מים לא היו לנו, היינו יורדים לאמצע ההר עם פח ועומדים שעות כדי למלא את הפח בטפטוף של מים שיצא מתוך הסלע ואז היינו מעלים את הפח עם המים למעלה להר. אני זוכר שהפרטיזנים היו עוברים שם הרבה, היו להם כל מיני שירים ולקצינים היו כינויים, הם נראו לנו גיבורים. פעם אחת הפרטיזנים לקחו לי את הכלב, זה מאוד כאב לי כי הכלב היה נאמן ובשבילי הוא היה כמו שומר ראש. אני לא יודע בשביל מה הם היו צריכים אותו, אבל אני זוכר שבכיתי על הכלב הזה מה שלא בכיתי כל המלחמה. בין הפרטיזנים היה יהודי אחד שהכרנו, יוסף טבוך, וכשנפגשנו זה היה ממש שמחה וששון, הוא סיפר לנו על המשפחה שלו שנמצאת בכפר קוקלינה, כשהגעתי לכפר הזה הלכתי לבקר אותם והייתי אצלם כמה ימים. לילה אחד הפעמונים של הכנסייה צלצלו ולא הפסיקו במשך שעות ארוכות, גם בכפרים האחרים בסביבה ואז אמרו שזה סוף המלחמה, זה היה משהו, אי אפשר לתאר את זה, הייתה שמחה גדולה. פתאום ראינו הרבה פרטיזנים שירדו מההרים לערים, ממש שיירות של פרטיזנים, לא ידעתי שקיימים כל כך הרבה, רק אז ראינו את הכמות הגדולה של הפרטיזנים. הפרטיזנים התקבלו כגיבורים, מחאו להם כפיים, חיבקו ונישקו אותם. אני תפסתי טרמפ על איזו עגלה וכך הגעתי לוריה, לבד, זה היה מרחק. אני זוכר שבוריה לקחו את ראש הפוליקי (משתפי הפעולה), "הגסטפיסט" היו קוראים לו וקשרו אותו לפרדה וכל האנשים עמדו משני הצדדים של הכביש הראשי וסחבו אותו בכביש והאנשים ירקו עליו והרביצו לו עד שמת. כשהגעתי לוריה, הלכתי ל"פלטיה", זה היה מקום שבו היו מטיילים, שם גם היה בית המשפט של העיר ושם לפתע ראיתי את סבא שלי, אבא של אבא שלי, כנראה שהוא הגיע יום אחד קודם. אני זוכר שכילד ראיתי אותו שם, אבל ברגע הראשון נרתעתי, פחדתי להתקרב, הוא היה עם זקן, קרוע כולו, עם טלאים. נפגשנו, הוא לקח אותי ושאל איך הגעתי, רק אחר כך הגיעו השאר ואז הלכנו לבית שלנו אבל הבית היה תפוס על ידי צוענים שברחו גם הם מהגרמנים. פינו לנו חדר אחד, אחרי תקופה מסוימת פינו לנו עוד חדר, המצב היה מאוד קשה – לא היה לנו כסף, לא הייתה עבודה, לא היה לנו כלום. אני התחלתי למכור סיגריות, הייתי הולך לאיזה יהודי שהיה סיטונאי של סיגריות, קונה ממנו ואחר כך מוכר את הסיגריות בבודדים, הייתי אוסף את הכסף ורץ למאפייה,זה תמיד היה התפקיד שלי להביא לחם. למדתי שנה אחת בבית ספר לא יהודי, כי אז כבר לא היה בית ספר יהודי. כשנה לאחר המלחמה התחילו להגיע האותות מהארץ, בן של משפחה יהודית היה פעיל בעליה לארץ, הוא בא ושכנע את ההורים לעלות לארץ. לקחו אותנו מוריה לשאלוניקי, משאלוניקי לאתונה ובאתונה היינו בהכשרה עם יהודים נוספים שהגיעו מכל קצוות יוון. בתקופת ההכשרה הייתי כבר כבן עשר, פעם אחת היינו בים ואני הצלתי ילדה מטביעה – אותה ילדה ממש טבעה ואני תפסתי אותה מהשערות, שחיתי על הגב והצלחתי להוציא אותה החוצה. אמנם ידעתי לשחות שכן וריה הייתה משופעת בנהרות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששחיתי בים. בהכשרה היו שליחים מהארץ מקיבוצים שונים ופעילים נוספים מיוון עצמה, הם העלו המון אנשים על שתי ספינות דייגים, באופן בלתי לגלי והתחלנו להפליג, בדרך העבירו את כולם לספינה אחת. הספינה הזו התקלקלה באי שקראו לו האי של אל אדיאבולו (אי השדים), באותו אי גרו שתיים או שלוש משפחות שחיו מחלב עיזים, גבינות וסברס, שם ראינו בפעם הראשונה סברס, קראו לזה "אגריה סיקה". היינו באי הזה תקופה מסוימת עד שתיקנו את הספינה. תשעה עשר יום ארכה הנסיעה מאתונה לחיפה, הגענו בלילה, זה היה מחזה מדהים לראות את המראה של חיפה, את האורות. בינתיים התחילו להסתובב סביבנו ספינות קטנות של חיל הים הבריטי עד שעצרו אותנו, לא נתנו לנו להתקרב לחיפה. הם עצרו אותנו והחלו להתיז עלינו מים ואילו אנחנו זרקנו עליהם כל מה שרק היה אפשר לזרוק עד שבסוף נכנענו. הביאו אוניית משא גדולה והעבירו אותנו אליה, בחיפה הורידו רק מקרים דחופים, רק אנשים שהיו מאוד חולים ונשים שהיו צריכות ללדת, את כל היתר לקחו לקפריסין. הגענו לקפריסין, למעין מחנה ריכוז – מחנה מגודר בגדר תיל שבו היינו כחצי שנה, הגיעו לשם שליחים שלימדו את הילדים עברית. היו הרבה ילדים שהיו בלי הורים אז הכינו אותם לכך שיקחו אותם
בארץ לכל מיני מוסדות או קיבוצים או פנימיות שונות ובינתיים המבוגרים דאגו לילדים שלא היו להם הורים, כך גם אמא שלי הייתה אחראית על כמה יתומים. אני זוכר שבמהלך התקופה הזו שבה היינו במחנה חליתי ולקחו אותי עם אמבולנס צבאי לבית חולים צבאי בניקוסיה. לאחר מכן,אנחנו היינו בין הראשונים שעלינו לארץ, כיוון שנקבע שמשפחות עם ילדים קטנים יעלו קודם אחי יוסי היה אז רק כבן ארבע. הגענו לחיפה, משם לקחו אותנו לנווה חיים בחדרה שם היינו כחצי שנה, לאחר מכן קיבלנו מאתיים לירות מהסוכנות והשכרנו חצי דירה בשכונת מכבי בתל אביב, זו הייתה דירת שני חדרים שבה גרנו עם משפחה נוספת, לכל משפחה היה חדר אחד, המטבח, השירותים והאמבטיה היו משותפים לשתי המשפחות.כשהגענו לארץ לא ידעתי אפילו מילה אחת בעברית, למדתי בשני בתי ספר, גם בבוקר וגם בערב, למדתי בית הספר עליה א' ובבית ספר יבנה ובתוך שנה גמרתי את בית הספר העממי. כדי להתקבל לבית ספר עיינות נדרשה תעודה שסיימתי שמונה שנות לימוד, אז למדתי באופן עצמאי, עברתי את הבחינות וכך קיבלו אותי לעיינות. בעיינות הייתה מגמת עליית הנוער אבל אני לא הלכתי למגמה הזו כי רציתי להיות במגמה של הצברים בבית ספר רגיל וכך אכן היה. גם באותה תקופה המצב היה מאוד קשה, עבדתי בכל עבודה אפשרית – תפירה, סנדלרות, נגרות, שליחויות, מה לא עבדתי? כל שבוע הייתי עובד איפה שהיו משלמים יותר. שרה גם החלה לעבוד בחנות למכשירי כתיבה בתל אביב ובנוסף היא למדה הנהלת חשבונות, שרה גם הייתה בלבוסטה קטנה בבית כי אמא הייתה מפרנסת ואבי עזב את הבית. כך, גם לאחר שהשתחררתי מהצבא פרנסתי את הבית, דאגתי הרבה ליוסי ועזרתי לו גם כשלמד בטכניון.